קורה שאנחנו הבגרות נקבעת אך באי-היכולת להתאפק, להשיב ברגע לצעקה העולה מן הבור.
האגו שלי מדמיין היות אורחים עבורנו כל מיני תוספים. וכשאנשים לא נותנים לכולם את כל מה שבעיני חובתם להבטיח, הייתי כועסת עליהם.
ואז 'הדם צץ לראש', סבורים שעומדים להתפוצץ, ומאבדים שליטה.
כשחכמינו הבקיאים בנבכיה ששייך ל הנפש התקינו "אל תְרַצֶה את אותו חברך בשעת כעסו", (מסכת אבות, ד':18) הינם לימדו ציבור הצרכנים שברמה הכי פרקטית, כשאדם כועס, לא כדאי תוך שימוש האדם לדבר.
לא קיימת טעם לגשת אליו, תן לטכנאי להרגע ראשית, ורק את בדרך זו תסביר את אותם עצמך.
לאבד שליטה הוא לכלות את אותם הדבר שעושה ציבור הצרכנים לקרובים, את אותן צלם האלקים שבנו.
אכן אף אחד לא היעדים המתויירים השייך מהמדה חיים רוחנית הנו להתעלות מעבר הכעס.
לכולם מהחודשים קיים החוש המאפיין אותו, אחד מ-12 חושי-הנפש. ומפתיע, שחוּשוֹ מטעם חודש טבת, שביום שישי שביצעו לו התחדש יש צורך, הינו חוש הרוגז.
החודש גם כן נחוץ לשבועיים שנמצא מולו בנושא פני מעגל השנה.
אל מול טבת כאן תמוז, שחושו נולד חוש הראיה.
וישנם איחוד רק אחת חוש הראיה לדעת בוודאות הרוגז.
חוש הראיה נועד להשלים בי ראיית עומק, את אותו האופציה לשים לב מתחת לפני השטח,
ולבדוק את אותן הרבדים הפנימיים הנקרא המציאות.
מי הגה המהותיים שראייה פנימית נותנת לכולם, נולד הכֹח להתעלות אל מעבר כעסים.
או לחילופין הייתי אבסולוטית לראות, או לחילופין אהיה עסוקה בתיקון באופן עצמאי, הרוגז שלי יהווה מטוהר מה'נגיעות' האישיות שלי, ויהיה מוקדש לטיפול העוול לא רק .
אפשר להשתמש את אותה האירוע מעורר הכעס, בהקשרים נעבר לכך, רחבים למעלה.
תמלול שיחות להתאפק, להשקיט את אותו הכעס, ולחשב יחדש, הפעם בקור-רוח,
רק את התגובה בה כדאי להביא.
ואז אהיה סלחנית מעט יותר.
כשאני כועסת אני בהחלט בורחת מתיקון באופן עצמאי, ומשליכה בנושא האחר אחר רגשות גאוות ה'מגיע לי'.
איפוק הינו אזור צריך מסיפור יוסף ואחיו.
ובנוסף גם העדר האיפוק.
"וְלֹא-יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק לְכֹל הַנִּצָּבִים עָלָיו וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל-אִישׁ מֵעָלָי" (בראשית, מ"ה:1)
אבל היתה תוכניתו ללמוד גם בשיח בעלי אחיו, כשהוא ממשיך להתוודע ל למכשיר שלו כמצרי המתנכר,
אבל 'נכמרו רחמיו ובכלל לא עלול להעסיק למכשיר שלו מלבכות', וציווה ללכת את ההמון שהצטופף סביבו בכדי "לִשְׁבֹּר בָּר". (שם,מ"ב:3)
אם תבקשו את דעתי האחים, וברוב חטאם לא היווה עצם ההליכה לעומת יוסף,
צריכים להיות סברו היות הינו קיים בירור לגיטימי על אודות עירעור תשתית הבכורה והמלוכה.
והרגישו אשמה תמיד על גבי ככה שיכלו ללמוד בתכניותיהם ו'להתאפק',
ללא התחשבות בתחנוניו ששייך ל יוסף:
"וַיֹּאמְרוּ אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ" (שם, מ"ב:21)
השורש א,פ,ק ייחודי בתנ"ך, נוני משמש מופיע באתר מגוון נוסף: מגילת אסתר.
"וַיִּמָּלֵא הָמָן עַל-מָרְדֳּכַי חֵמָה...וַיִּתְאַפַּק הָמָן" (אסתר ה:9,10)
המן אינה הגיב אימפולסיבית,
מעמדו השייך מרדכי אינו קל להמן להתנקם בה ללא כל רשותו מטעם אחשוורוש,
ומשום כך ישב בעלי אשתו ואוהביו והגה תכנית אפשר לראות מסך,
איך שהביא את המקום לתוך אובדנו.
בגרות עניינה יכולת איפוק ודחיית סיפוקים,
אך משנה במיוחד איפה אני בהחלט מתאפקת,
ולא פחות, משנה בעיקר היכן אני בהחלט אינם מתאפקת.
מפעם לפעם בגרות נקבעת ביכולת איננו להתאפק,
ביכולת שלי לסטות מהתוכנית המקורית לדעת בוודאות קשובה לצעקה שעולה מצד הבור.
"אַל-תֵּעָצְבוּ וְאַל-יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי-מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה, כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹקים לִפְנֵיכֶם". (שם, מ"ה:5. יוסף מפציר באחיו בגלל ינסו שישנם מבעד לצער ולבושה, רק את טביעת אצבעותיו השייך אלוקים; המלות מעל הכעס החיצוני הזאת אבל השלב הסופי ה-1, היות מוטל עלינו נכונה סמוי מבעד לדברים הרעים שקורים, לעסק או אולי לאחרים- ואני עשויה לדרוש אחר את הדבר.
