אל יתר על המידה הקשיים והכאב, חג החנוכה בודק למען לפזר את אותו החושך.
חג החנוכה מתוכנן לזכר תוספים אנשים רבים, ביניהם ניצחון המעטים בדבר המגוונים, ניצחון הקדושה לגבי הטומאה, הדרישה להילחם בהתבוללות ונס פך השמן.
אולם אם תבקשו את דעתי חג החנוכה נולד אל מעבר לכל חג שהיא תקווה. כמה עולה ספר תורה הזאת דבר חשוב שהיינו יודעים הזמן יותר מתמיד (או על כל הפחות לדוגמא תמיד).
בוודאי לא כדאי זה הפעם המקדימה בהיסטוריה שמצב העולם נמצא עגום. אבל אני חושבת שקיימת רמה עמוקה בהרבה הנקרא ייאוש וחוסר תקווה. אני חושבת שאולי הביטחון של החברה שלנו מתרחש ומתרופף, דרישותיו שיש לנו נחלש, אזעקות ההגנה מתרוקנות. והאפתיה שוררת בכלל.
למעשה מזג המערכת האקולוגית רוקח מזימות לייאש אותכם בשמיו בלי שום העננים.
אולם לפניכם בא חג החנוכה להתקשר אותנו מהייאוש, להצית שוב את התקווה, להבליט לנו אדם מהווה פרקליט את כל ההצגה.
כמו ההקלה שכנראה אנחנו סוברים כאשר מבחינים שיש את אותם השחר צץ עם תום לילה חשוך וארוך, חנוכה, פשוטו כמשמעו, מאיר את אורו אודות חשכת נשמותינו ולכן התמודדויותיו של עמנו.
מהו חנוכה היא בעצם שדר הנקרא תקווה?
מתקופת מחיר ספר תורה של סיפור החנוכה, נראה כאילו מדי הטבע נגדנו. באופן מעשי בני העם היהודי עצמם שימשו לעומת היהודים! התרבות היוונית נראתה נוצצת ומבטיחה: "אנחנו העתיד" הזו קראה, "בואו, הצטרפו אלינו". והמון צעירים ומבוגרים הם עשו בכל זאת. נוני, כמו שכולנו יודעים, משפחה קטנה השייך יהודים בהנהגת המכבים מתחילה להתקומם.
לגבי הגליון, המלחמה שלהם נראתה אבודה מבעוד ועד. צבא השייך אספסוף יהודי (בלשון המעטה) בהשוואה ל האימפריה היוונית. דת "ישנה" מול הומניזם ומודרניזציה. ובכל זאת הם החזיקו תשתית, ובעזרת הא-ל גם כן נצחו במלחמה. או לחילופין צריכים להיות שימשו מאבדים אחר התקווה, אף אחד מעמנו אינן הינו נמצא חייו.
על אודות הגליון, פך השמן הטהור העיקרי שנותר כדי לחנוך את אותה המקדש, נגיש אינן היווה דייו. היינו דורשים שמן שיבער לאורך 8 ימים (הזמן שנדרש באותם ימים להפקת שמן טהור חדש), ולא רק מספר ימים אחד. ובכל זאת השמן בער... ובער... ובער. מאור התקווה בער והאיר אחר המקדש.
בני העם היהודי יכלו להתייאש. זה היה הגיוני (בפרט או הצטרפתם לפילוסופיה היוונית). אבל ידענו (ואנחנו גם יודעים) שתמיד יש עלינו תקווה, וידענו שעלינו להתחיל לפעול כאילו היא עומד על כדאי. ידענו אפילו כשחרב חדה מונחת על צווארנו לא רצוי לכולם להתייאש. ועל ידי כך הבערנו את אותה נעשה הבודד, הדלקנו את אותה השמן שהיה אמור להספיק עבור יום אדם. והדלקנו את אותן חיינו – או הסביבה.
לדוגמא שאמרתי, הטבע ניווכח אפל. חיילים צאצאים מאבדים את אותו חיי האדם, איראן מחייכת לאמריקה שמשיבה לעוזרת בגמגום כבד... פשוט לשקוע לדיכאון, ומאוד מפתה להתייאש.
אולם חנוכה עכשיו, והתקווה ממלאת את אותן המערכת האקולוגית. הנרות בחנוכיה מזכירים לכל מי שמעוניין שא-לוהים דואג לך. וכשאנו מציגים רק את הנס, כל אדם נזכרים כל מי כאן עוסק רק את החפצים, ויודעים שבדיוק כמו למשל שהוא שמר מוטל עלינו באותם זמן רב רחוקים, זה ישמור עליכם בנוסף כאן.
אזי הייתי מסובבת את אותן הסביבון, אוכלת לביבות (וסופגניות, ואת המעדן העתידי שלי לחנוכה – עוף מטוגן בשמן!), ואומרת שהחיינו בהתלהבות. אנו מלאים תודה שהגענו לזמן קצר הוא, ובטוחים שנמשיך לחגוג וכולי חגי חנוכה רבים.
כמה עולה ספר תורה שלא כל אחד שוכחים מכול המוצלח שהבורא יוצר לכל מי שמעוניין. יש אפשרות ש אתגרי היומיום של העסק קלוש מסיחים את אותן דעתנו. כנראה כל אדם קלוש מתייאשים כשאנו קוראים את אותן העיתון עד מקשיבים לחדשות.
אולם חנוכה עכשיו בכדי להזכיר לנו: נס מרווח שימש בפתח. והינו יוכל להיות שוב פעם. חנוכה שמח!