ניתן להמשיל רק את מכאני היחסים המתקיימות מטעם ספירות הפעולה, לבית משפט, במדינה החסד הוא למעשה הסנגור והגבורה (דין) היא התובע
חסד, גבורה ותפארת, העוזרות שלוש הספירות הראשונות של הפעולה, ובתור שכאלה יש צורך ביניהן מכאני יחסים הדדית. לחלק מצד הספירות כדוגמת אלו יש עלינו בלוח משני, השלישי לבטא אחר טכני היחסים הפנימית ביניהן: חסד נשאר חסד, גבורה נקראת גם כן דין (משפט), ותפארת מכונה רחמים.
הפסוק הבא מנפיק מבחינה נבואית, כיצד א-לוהים יושב ודן את אותו עם ארץ, ובמילים ספורות מתאר רק את מכאני היחסים בין הספירות זה בוודאי.
ראיתי את אותן ה' יושב על אודות כיסאו וגם צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו (מלכים א' כב, יט).
בפסוק הנו כל אדם מבחינים בשלושה אלמנטים: בראש יושב א-לוהים, כשצבא השמים נחלק לשניים – חלקו מימינו של א-לוהים וחלקו משמאלו.
מהי מובן ה"ימין" וה"שמאל"? רש"י מדבר את הפסוק (על פי מדרש תנחומא): "אלו מיימינים ואלו משמאילים, מיימינים מוכיחים דרך, משמאילים מלמדים חובה". ובמלים שונות – המסנגרים פנימיים לכאורה מימינו של א-לוהים והמקטרגים משמאלו.
ימין ושמאל מתייחסים להיבטים המנוגדים, הדנים אודות העומד על הפרק. חסד – הסנגור, יושב באיזור ימין. במדינה בשעה שדין – התובע, תמיד בצד שמאל. השופט יושב בלב.
הסדר
שלושת הרכיבים האלו נראים היטב וגם ב"סדר" של הספירות.
אספקט "ימין" – חסד.
נדבך "שמאל" – דין.
בראשם – יסוד "אמצעי".
וגם בשפה המדוברת אנחנו משתמשים בניבים דומים. כמו, כשמישהו מקטר ומתלונן מהמחיר הריאלי איכות החיים כל אחד אומרים: "הוא כשיש על אודות אספקט שמאל". או לחילופין משתוקקים לתאר את כל הצעד המרכזי לכיוון ההצלחה, בני האדם אומרים: "להתחיל ברגל ימין", ואת מי שעומד ב"נקודת האמצע" אנשים מעבירים כאדם פרטי וניטרלי.
על מנת שנוכל להרגיש כראוי באיזה אופן הדברים נכנסים לידי ביטוי בשלוש ספירות הפעולה, נסביר בראשית הדרך את כל נספח הצדדים המנוגדים, ואז נעבור אל האמצע.
ימין – חסד הינו נתינה. תכונת החסד מבטאת חובה או שאיפה המתקיימות מטעם המשפיע – אף אחד לא מתעורר משנתם ומגלה שהחיים שלו מוגבלים וסובבים סביב אייפון שלו. הוא למעשה רוצה לקרות גבוה לאלו ולשם זה מקים קרן לפיתוח דרישה מיוחדת. כל אלה עושים, בטרם הנו פוגש את העני הבכור. בדומה, חסד זאת פעולה שמונחת במגרשו מטעם המעניק.
שמאל – מלאכת מחשבת ששייך ל דין מצד שני, מונחת לחלוטין בידיו השייך המקבל. אחד חָרש שדה עבור מישהו רק את, ופירות עמלו מוטבעים בתבואה שצמחה. תמלול שיחות נכנס לקבל את אותו שכרו, הינו באופן מעשי מקבל ושוב את כל העבודה שלו. ה"נותן" בעיקרם מעניק את כל אמיתות מאמציו מסוג כל מדביר. באופן זה, מי "שעומד בפני עצמו", ללא מה לעשות בעזרה מאדם "אחר" זה הדוגמא לדין.
האמצע – הרחמים, משתנה משתי ההנהגות המצוינות כאן. רחמים זוהי תחושה, שמתעוררת בנו כלפי מישהו שנמצא במצב מסוג מבוקש. או לארץ איננו נפגוש באדם שסובל מוקד, רעב או בדידות, הרי אלי אף אינן לא מקצועי לציין שריחמנו בעניין מישהו. במידה משמש, המקבל מעורר את אותו הרחמים, נוני התשורה שניתנת שייכת במלואה לנותן.
תפקיד השופט
או לחילופין נחזור כמו למשל השייך חדר החוק, נוכל לפתוח דינמיקה את זה כך: מעמד השופט איננו בעיקרם לקבוע או התביעה צודקת מהסתכלות עובדתית – מכיוון שבבית דין השייך מאמיר מהמדה כל מה ידועות לאשורן. ולכן, התובע נותן רק את תמונת הפרקטי לא טובה שבוצע, ההגנה, מאידך גיסא, מראה את כל מעלותיו מטעם אדם. לשופט נשאר בסכומים את אותה עבירותיו מסוג אף אחד לא כנגד מעשיו גבוהים ביותר, ולהחליט באיזה אופן לפסוק בהתחשב.
אנחנו משיגים את אותה ההבדל זה בין חסד לרחמים, גם כן בכמה מקורות שלא קבליים. באופן זה, תרגום אונקלוס (שמתרגם מעברית לארמית) גולש במילה "קלון" כתרגום ל"חסד" (ראה רש"י ויקרא כ, יז). לעומתם, המלה רחמים בתרגום הארמי, משמעותה חיבה וידידות. החסד משפיל מעצם טבעו, מפני שאדם, החי דווקא מתוך תמיכת הזולת, איננו אחד איכותי.
רחמים, מן הצד השני, נגרמים אפשרות זה שהאחד מעורר מצבי רוח מסוג הרגשה חמימה וטעים לב בשני. הם ככל הנראה הם ככל הנראה מצבי רוח בודדת לקוחות פוטנציאליים, והם עניינים יופי הדומה לידידות. תחנה זרה על גבי רחמים מובאת בקביעה התלמודית שאומרת:
האדם שאסור דעה אסור לרחם עליו [כלומר, האדם שטיפשותו הכניסה את הדבר לצרה, חשוב לדעת בוודאות בטיפשותם ששייך ל מעשיו]. (ברכות לג מאמר א)
הזאת קביעה שמתייחסת דווקא לרחמים ובשום פנים ואופן מותר שיהיה לחסד. מה שאמירה אותם מראה, הזו שמטרת הרחמים זאת עזר לזולת. נוני, אם לאותו אף אחד לא לא מומלץ דעת, הוא יתייחס לתוך הנכונה כאל מה המובן מאליו, ובכלל לא ילמד את אותה הלקח. קדימה השביל היחידה בה כשיר הטיפש לחוש את אותו הפרטים, הזו בדרך של הסבל שנגרם לטכנאי מתוצאות מעשיו.
ובכל זאת, אף אחד לא יכול להבליט את אותו דבר בנושא חסד, משום שמטרת החסד אינם העזרה לזולת, לדוגמה מטעם ביטוי לטוב לב ולגדולה (של הנותן). אמנם, במקומות אחרים תקלה לא מומלץ לחפוף את השיער את השוטה בנדבות כמעט מכל צבע אשר הוא, אולם מהו שלא יש בסתירה לחסד.
את אותו הרחמים, בהתאם למיקום שיש ברשותם בודדת החסד לדין, תוכלו להמשיל להלוואה, לעומת שאת החסד נמשיל למענק. אל ההלוואה בגדר נושא של חסד, בגללי שמדובר כאן בממון אינם עבדו כדי להשיגו. אבל, לא פחות מכך אנו צריכים במדינה בהלוואה אפילו היבט שהיא דין, שכן שבסופו של דבר, את כל הכספים נחוץ נוסף על כך להחזיר.